ההסכם עם איחוד האמירויות צפוי להיהפך לפיסת נייר בלבד, לתצלומי ארכיון, אם לא יהיה לו המשך מדיני

ד”ר תא”ל (מיל’) אפרים סנה | הארץ | 14.9.2020

באחד מלילות אוקטובר 2001, בעודי מרכיב משקפי שמש למרות החשכה וכובע מצחייה משוך על פני, בתוך רכב שחלונותיו מואפלים, חציתי את מעבר הגבול עם ירדן על יד מעוז חיים. המשכתי מזרחה לשדה תעופה בפאתי עמאן. שם המתין לי מטוס, ובו טסתי לאיחוד האמירויות.

הייתי אז שר התחבורה בממשלת אריאל שרון, חבר הקבינט הביטחוני. וכך הייתי לשר הישראלי הראשון שביקר במדינה זו. חלפו עוד שנים לא מעטות, עד שביקרו בגלוי במדינה ערבית חשובה זו חברי ממשלה ישראלים, תמיד במסגרת אירוע בינלאומי.

מאז אותו ביקור חשאי קראתי בכתב ובעל פה להקמת ברית אסטרטגית בין ישראל למדינות המפרץ, ואיחוד האמירויות הערביות בראשן. ראיתי בכך צעד חיוני לבלימת האיום האיראני ולשלום אזורי. היה ברור שבלא התקדמות מול הפלסטינים, זה לא יקרה.

לכן אני חש סיפוק רב מהסכם השלום והנרמול שייחתם השבוע בוושינגטון עם איחוד האמירויות, ומהידיעה שמדינות נוספות במפרץ מברכות על ההסכם, ואפשר שיחתמו אף הן על הסכם דומה בהמשך.

העובדה שחתימת ההסכם היא הפקה פוליטית של שני פוליטיקאים, דונלד טראמפ ובנימין נתניהו, המצויים במצוקה קשה, אינה מעיבה את נחת רוחי. ביטול הרעיון המסוכן של הסיפוח – תנאי של איחוד האמירויות להסכם הנרמול – מלמד את מי שאינו מבין זאת, שלא חזון המדינה האחת יתקיים במסגרת הסדר שלום אזורי, אלא רק חזון שתי המדינות.

אבל אל לה לשמחת השלום לשבש את ראייתנו המפוכחת. בשעה שמדינת ישראל ממשיכה להיאבק בנגיף הקורונה ובהרסנותו הכלכלית, האיומים הביטחוניים החיצוניים מצטברים כענני סופה באופק הקרוב. איראן אינה עוצרת בדרך לגרעין ולהגמוניה אזורית, ואפשר שיהיה עימות אִתה ועם שלוחיה בזירה הצפונית הרחבה. הזירות הפלסטיניות בעזה ובגדה עודן נפיצות; ההסכם עם איחוד האמירויות מגדיל את התסכול הפלסטיני בטווח הקצר. גם ההתנהגות של טורקיה אינה מוסיפה יציבות במזרח הים התיכון; טורקיה מנסה לבחוש גם בזירה הפלסטינית.

הפירות המדיניים, הביטחוניים והכלכליים של ההסכם החדש לא יבשילו מהר מספיק כדי לסייע לישראל בקשיים הכלכליים והאסטרטגיים שהיא מתמודדת אִתם כעת. אל נטעה, הפירות עודם רחוקים.

בשנים האחרונות שוחחתי פעמים רבות עם אנשי ממשל, אקדמיה ועסקים ממדינות המפרץ. מסקנתי ברורה: ההכרה בנחיצות ובתועלת של הקשרים עם ישראל היא נחלת הצמרת במדינות האלה, בעיקר. ההכרה כי נורמליזציה עם ישראל, על עוצמתה הטכנולוגית בכל התחומים, תביא ברכה לכל, טרם חילחלה די הצורך לשכבות שמתחת לאליטות. הכעס על ישראל עודנו רווח, אף כי מרוכך, ולמה שקורה בשטחים יש השפעה רבה על הרגשות האלה — ההחלטה לבנות עוד 5,000 דירות בהתנחלויות היא עדות לזלזול במתרחש שם.

ההסכם עם איחוד האמירויות צפוי להיהפך לפיסת נייר בלבד, לתצלומי ארכיון, אם לא יהיה לו המשך מדיני. וההמשך מוכרח להיות דווקא בסוגיה הטעונה של עתיד ארץ ישראל, של הגבול הסופי של מדינת ישראל ויחסיה עם העם הפלסטיני. זה אינו פשוט מבחינה פוליטית, ורואים את התגובות מימין על ביטול תוכנית הסיפוח. אבל אם מישהו סבור, שהיחסים עם מדינות המפרץ יתפתחו בלא תמורה מדינית לנרמול, יואיל נא להביט במערכת היחסים שלנו עם ירדן: יצוא גז יש, שיתוף פעולה בביטחון השוטף יש, אך לא כלום מלבד זה.

הפרח הזה, של ההסכם עם איחוד האמירויות, יכול לפרוח ויכול לנבול. הכל תלוי בנו.

הכותב, שר לשעבר בממשלות ישראל, חבר בועדת ההיגוי של התנועה ויו”ר המרכז לדיאלוג אסטרטגי ב”האקדמית נתניה”