רעיון שתי המדינות הוא החלופה המתבקשת

השיח על הסכסוך הישראלי-פלסטיני חייב להתרומם מעל הסיסמאות והמסרים הקליטים, ולהתחיל להתייחס למציאות המורכבת באופן שיטתי

שאול אריאלי | 24.10.2015 | פורסם ב”הארץ”

הציבור בישראל מנסה לנהל במשך שנים ויכוח רב חשיבות על עתיד הסכסוך הישראלי-פלסטיני, על עתידו ועתיד מדינת ישראל, אך מבקש לעשות זאת באמצעות השאלה הכללית והשטחית “האם יש פרטנר?”. אין ביכולתו של ניסוח פשטני זה להעניק את התשובה, ובעצם אין הוא מקדם את הדיון מעבר לעמדת הפתיחה של הצדדים בוויכוח השוללת או המחייבת קיומו של “פרטנר”. הסיבה לשיח התקוע היא בחסרונו של החלק החשוב של השאלה, זה הקובע את התנאים, את ההקשר וההיתכנות של העסקה: “פרטנר למה? לאיזו תוכנית? באילו תנאים?”. בדומה לוויכוח עקר זה, התפתח בשנים האחרונות ויכוח אחר בנושא חשוב ביותר, “מהי ההיתכנות לרעיון שתי המדינות?”, הסובל אף הוא מאותה חולשה.

המציאות המורכבת שבין ישראל לפלסטינים בארץ ישראל בכלל ובגדה המערבית בפרט, אינה יכולה להתבהר באמצעות “סיסמאות קולעות” ו”מסרים קליטים”, שהוגיהם סבורים כי הם מקלים על הקורא להבין את המציאות. אלו בדרך כלל צובעים את המציאות בשני צבעים בלבד: שחור ולבן, הרחוקים מלתאר ומלהסביר את סבך העניינים ואת הדקויות בן נמצאות לעתים ההזדמנויות. בכדי לענות לשאלות אלו עלינו לחזור למספרים ולעובדות באופן שיטתי, מבלי לוותר על התפיסות והאמונות שעומדות עימן.

תשובה חיובית לשאלת היתכנות שתי המדינות מותנית בתשובה חיובית לכל אחת משלוש בחינות: ההיתכנות המרחבית-דמוגרפית-ביטחונית, ההיתכנות הפוליטית וההיתכנות התודעתית חברתית. התשובה המלאה תכלול בהכרח גם מענה לשאלה הראשונה –”מהי התוכנית האפשרית ומי מהצדדים מעוניין להיות פרטנר לה?”

מפעל ההתיישבות נכשל

ביחס להיתכנות המרחבית עלינו לשאול תחילה, האם ניתן להפריד בין האוכלוסיות? האם מחיר ההפרדה ביניהן הוא סביר ברמה הלאומית? ראשית, ההתיישבות היהודית בגדה המערבית מקבילה למערך הפלסטיני אבל לא משלימה אותו או משתלבת בו. היא יצרה במרוצת השנים מערך מפוזר, שתקע טריזים באמצעות התנחלויות קטנטנות (ובהמשך, באמצעות מאחזים לא חוקיים) בתוך גושי ההתיישבות הכפרית הפלסטינית. ואולם, ההתיישבות היהודית בגדה בכללותה, או בכול מרחב שהוגדר בתוכניות ממשלתיות שונות (בקעת הירדן, המרחב המערבי, “עוטף” ירושלים ו”גב ההר”) לא הגיעה לכלל שליטה דומיננטית, לא מבחינת שיעור האוכלוסייה בהשוואה לאוכלוסייה הפלסטינית (16% מכלל האוכלוסייה בגדה), ולא בהיקף השטח שתפסו היישובים היהודים בפועל (4% משטח הגדה).

שנית, ההתיישבות היהודית לא נעשתה תוך היאחזות בקרקע שמשמעה הישענות על חקלאות, תעשייה, מוסדות להשכלה גבוהה ומחקר ופיתוח מקומי. בפועל, כ-400 בתי אב ישראלים בלבד מעבדים בגדה באמצעות פועלים פלסטינים רק כמאה אלף דונם (אחוז וחצי משטח הגדה). רובם המכריע בבקעת הירדן (85%) וחלקם בחסות צווי סגירה ובבעלות פלסטינית. ביהודה ושומרון רק שני איזורי תעשייה משמעותיים, מישור אדומים וברקן, בם 95% מהעובדים הינם פלסטינים. 60% מכוח העבודה הישראלי עושה את דרכו יום יום לעבודה בישראל. רבים מבני הנוער של ההתנחלויות המבודדות של הזרם הדתי-לאומני-משיחי לומדים בישיבות תיכוניות בתחומי ישראל, ועל מעמדה של אוניברסיטת אריאל כבר נאמר רבות.

שלישית, תפרוסת הישובים היהודיים אינה נשענת על עורקי תחבורה ראשיים בלעדיים או לפחות בטוחים לתנועה. הפיזור של ההתנחלויות אינו מעניק שליטה ישראלית על היישובים הפלסטיניים, ומצד שני יוצר חיכוך שלא נפתר על-ידי כבישים עוקפים או נפרדים. התושבים הישראלים אינם משתמשים כלל בשני שלישים מכבישי הגדה. מעט מאוד מהכבישים הינם בלעדיים ועיקרם ממערב לגדר הבנויה. שטח שחל עליו ככלל איסור כניסה לפלסטינים. כול הסלמה בשטח, מחייבת פריסה נרחבת של כוחות לאבטחה, ללווי, ולתפעול של נקודות בקורת ומחסומים.

על פי מבחנים אלו, מפעל ההתיישבות היהודית נכשל במטרתו. הוא לא הכשיר את התנאים לספוח הגדה לישראל מבלי לפגוע בחזון הציוני. יתרה מכך, בתקופתו של נתניהו הוא הפך למפעל של מגזר אחד בחברה הישראלית, המגזר הדתי- לאומני-משיחי, הנהנה מיכולות גיוס, ארגון והשפעה חסרות תקדים, ושרבים בקרבו לא נמנעים מלאחוז באמצעים לא חוקיים בכדי להשיג את מטרתם המשיחית.

קיימת היתכנות לחילופי שטחים

גם אם נניח שאבו מאזן היה מקבל את הצעתו של אולמרט לחילופי שטחים של 6.5% מהגדה המערבית, למרות שזו פוגעת במרקם חייהם של עשרות כפרים פלסטינים ופוגעת ברציפות הפלסטינית, אין בידה של ישראל להעביר לפלסטין שטח בגודל זהה שיהיה מקובל על הפלסטינים. מבדיקת כל ההצעות הרשמיות והלא רשמיות של ישראל עולה כי לא ניתן לקיים חילופי שטחים בשיעור העולה על 4%. תוספת של שטחים אחרים משמעה פגיעה קשה בעשרות ישובים ישראלים נוספים בתחומי הקו הירוק ובתשתיות לאומיות.

נתונים אלו מראים כי חילופי שטחים ייתכנו סביב ה-4%, ואין זה מקרה שאבו מאזן הציע להכפיל את הצעתו מאנאפוליס למספר זה. אך גם פתרון זה, המשאיר ארבעה מכל חמישה ישראלים בביתם ותחת ריבונות ישראל, כרוך בפינויים של 30 אלף בתי אב. האם ישראל יכולה לקלוט אותם?

ישראל כבר התמודדה בהצלחה עם קליטת מיליון עולים מברית המועצות לשעבר. במונחי תעסוקה, בשל העובדה ש-60% מהישראלים עובדים בתחומי הקו הירוק, ישראל תידרש לייצר 4,000 מקומות עבודה חדשים כל שנה במשך חמש השנים של יישום ההסכם. ישראל מייצרת בעשור האחרון 80 אלף מקומות עבודה חדשים מדי שנה. כמו כן ישראל תידרש לבנות לטובת המפונים כ-6,000 יחידות דיור כל שנה. פוטנציאל הדיור הישראלי המתוכנן, בהתחשב בביקוש השנתי הקבוע, עומד על מספרים גדולים פי כמה וכמה ובתנאי שיוסרו חסמים ביורוקרטיים למימושו. אף התקציב הנדרש לפיצויים ולפינוי, בהנחה מחמירה שישראל לא תקבל סיוע בינלאומי לכך, מחייב גידול של 2% בלבד בתקציב המדינה.

יש שיתעקשו ויטענו כי גם בתרחיש של שתי מדינות, מפעל ההתיישבות נחל הצלחה בכך שישנה את גבולות ישראל ויש להמשיך בו. אכן כך. אבל האם לטובה? בכל הצעה ישראלית או פלסטינית שהוצגה במשאים ומתנים קו הגבול בין ישראל לפלסטין מכפיל או משלש את אורכו של “הקו הירוק” (313 ק”מ), בתוואי מפותל בעל השלכות כבדות על מרקם החיים הפלסטיני (מקורות ייצור ותנועה), על פעילות הביטחון השוטף לאורכו, על תחזוקת המכשול שייבנה, על הפגיעה בנוף ובסביבה ועוד. בנוסף, יש לזכור כי כל הצעה כוללת חילופי שטחים. כלומר, ההתנחלויות אכן ישנו את קו הגבול של ישראל אך הן לא יוסיפו ולו סנטימטר מרובע אחד לשטחה. בתמורה להתנחלויות שיסופחו לישראל, ישראל תעביר שטחי חקלאות של הקיבוצים והמושבים שייפגעו מכך.

לסיכום, קיימת היתכנות לחילופי שטחים בסדר גודל של עד 4%, באופן הפוגע במידה סבירה ואפשרית במרקם החיים של הישובים הפלסטינים והיהודים שיהיו מעורבים בו. הוא מקיים את הרציפות של המדינה הפלסטינית ומפחית הפגיעה בכפרים. לישראל הוא מאפשר לשמור בבתיהם ובריבונותה 80% מהישראלים הגרים מעבר לקו הירוק, ולקלוט בהצלחה את אלו שיידרשו לחזור לתחומיה.

הקמת שתי בירות בירושלים

הסוגיה הטריטוריאלית היא אחת מארבע סוגיות מרכזיות בסכסוך. סוגיית הביטחון ניצבת מול העובדה כי המזרח התיכון סובל מאי יציבות מתמשכת, ועדיין נמצא בעיצומן של תהפוכות הטומנות בחובן איומים, אך גם הזדמנויות לשינוי במערך הכוחות הנוכחי לטובתה של ישראל. יכולתה של מדינת ישראל להתמודד עם האיומים של האסלאם הפוליטי תגבר באמצעות מערך של הסכמים ובריתות איזוריים שיצירתו, בין היתר, מותנית בהסכם קבע עם הפלסטינים. ליבו של המענה לסוגיה הביטחונית, המקובל על שני הצדדים, הוא עקרון הפירוז של המדינה הפלסטינית, ללא צבא וללא נשק כבד. בנוסף הוצעו הסדרים ביטחוניים המאפשרים שימוש ישראלי במרחב האווירי הפלסטיני, קיומן של תחנות התרעה ועוד. את התמונה משלימים הסדרים אזוריים וכוחות בינלאומיים המבטיחים לפלסטין שמירה על ריבונותה, ולישראל כי האיום הביטחוני עליה יקטן כתוצאה מההסדר המדיני ושלא יגדל כתוצאה מקריסתו.

בירושלים יש להקים שתי בירות. ההצעות לחלוקה של מזרח ירושלים, השטח שסופח על ידי ישראל ב-1967, מתבססות על העיקרון הדמוגרפי ועל ההפרדה הקיימת ממילא בתוך העיר – 12 שכונות יהודיות לישראל ו-28 כפרים ושכונות ערביות לפלסטין. לעיר העתיקה ב”אגן ההיסטורי” ישנן שתי חלופות שמחייבות הכרעה, האם לחלק את הריבונות בהתאם למציאות הדמוגרפית. מה שמשאיר בידי ישראל את הכותל המערבי, הרובע היהודי והארמני ואת כל הר ציון. אפשרות אחרת היא להגיע לניהול בינלאומי של כל השטח בשיתוף עם הצדדים.

עיקרה של סוגיית הפליטים מתייחס לשאלת מספר הפליטים הפלסטינים שייקלטו בישראל. ההצעות שעלו משני הצדדים – 5,000 על ידי ישראל ו-100 אלף על ידי הפלסטינים – הינן זניחות בהשפעה על הדמוגרפיה בישראל. נוסיף ונזכיר כי במסגרת הסכם כולל, למעלה מ-300 אלף תושבי מזרחי ירושלים הפלסטינים ייגרעו ממניין תושבי ישראל. סוגיית הנארטיב והאחריות לעניין הפליטים יידרשו לניסוח מעורפל, כפי שנעשה בכמה טיוטות או ב”הבנות ז’נבה”.

בממשלה אין תומכים לרעיון שתי המדינות

ההיתכנות המרחבית-דמוגרפית-ביטחונית הכוללת גם את שלוש הסוגיות האחרות היא רק תנאי אחד. כדי שהיא תתממש, נדרשת גם היתכנות פוליטית. בבחינה מדוקדקת של מצעי המפלגות ועמדותיהם של ראש ממשלת ישראל, שרי ישראל וחברי הכנסת מצטיירת התמונה שאלו עיקריה. ראש הממשלה נתניהו שולל ככלל הקמת מדינה פלסטינית. דברים שכתב בימי הסכמי אוסלו ברוח “מדינת אש”ף אשר תושתל 15 ק”מ מחופי תל אביב תהווה סכנת מוות מיידית למדינה היהודית”, חזרו ותוקפו במערכת הבחירות האחרונה, שבה הבטיח כי לא תקום מדינה פלסטינית בכהונתו. אכן, נדמה היה כי “נאום בר אילן” העניק תקווה כל שהיא לשינוי, אך העמדות שהציג לשר החוץ קרי העידו על ההיפך.

נתניהו אינו בודד בסרבנותו. בממשלתו הנוכחית, רוב השרים שוללים את רעיון שתי המדינות, והנותרים מבקשים להתמקד בנושאים כלכליים וחברתיים בלבד. התמונה בכנסת לכאורה טובה יותר. מול 44 שוללי חלוקה (הליכוד, בית היהודי וישראל ביתנו) ועוד 23 “מתנדנדים” (כולנו, ש”ס ודגל התורה) ישנם 53 תומכים (מחנה ציוני, מרצ, יש עתיד והרשימה המשותפת). אך אילו האחרונים מעמידים במצעיהם תנאים להסכם, כמו ירושלים המאוחדת בריבונות ישראל ומנגד מימוש זכות השיבה, שהינם רחוקים ת”ק פרסה מאזור ההסכמה האפשרי. כך שמהצד הישראלי, היתכנות פוליטית לתמיכה ברעיון שתי המדינות בממשלה הנוכחית מותנת בשלושה תנאים מצטברים: שינוי בעמדתו של ראש הממשלה, פיצול בליכוד ושינוי בהרכב הממשלה. ההיתכנות לכך כיום נמוכה ביותר.

בצד הפלסטיני התמונה שונה ומורכבת. מחמוד עבאס נלחם על מעמדו באש”ף ועל דרכו המדינית מול לא מעט מערערים: דחאלן, פיאד, עבד רבו, אבו עלא, נביל עמרו, מרוואן ברגותי וגיבריל רג’וב. מחוץ למחנה שלו ניצבת תנועת החמאס השולטת בעזה. זו, גם אם יוצאת לעיתים בהכרזות פרגמטיות עדיין נאמנה לדרכה השוללת כול הכרה והסכם קבע עם ישראל. לפיכך, יכולתו של עבאס להשיג הסכם שיזכה לתמיכה בצבור הפלסטיני מותנת בכך שזה ייהנה מהלגיטימציה הערבית והבינלאומית על פי הפרמטרים המופיעים ביוזמת הליגה הערבית, במתווה קלינטון, ובמשא ומתן באנאפוליס. פרמטרים שנתניהו מסרב לקבל, בעיקר ביחס לגבולות וירושלים.

תודעת “אין ברירה”

התנאי השלישי מתייחס לתודעה של הציבור, זה אשר בוחר את המערכת הפוליטית. בצד הפלסטיני, שלא נהנה מבחירות זה שנים רבות, הדרך חלוקה בין ההתנגדות והטרור של חמאס ודומיו, לבין הדרך המדינית של עבאס שלא הניבה הישגים מוחשיים בשטח בשנים האחרונות. סקר חדש שנערך במהלך חודש ספטמבר בקרב הציבור הפלסטיני חושף כי 51% מתנגדים לפתרון שתי המדינות ו-48% תומכים בו. בכל מקרה, אין מדובר כאן בפיוס ובקבלת הנארטיב הציוני מצד התומכים בחלוקת הארץ, אלא פשרה זו נולדה מתודעת של “אין ברירה”. כלומר, בשל האילוצים השונים הומרה האלימות בדרך המדינית בכדי לשמור על האינטרסים המהותיים של כול צד.

כך גם בצד הישראלי. התנועה הציונית מעולם לא התלהבה מחלוקת הארץ. ההסכמה לרעיון החלוקה ב-1937 וקבלת תוכנית החלוקה ב-1947 היו תוצאה של קריאה נכונה של המציאות הדמוגרפית, בה היה מיעוט יהודי בארץ ישראל, שמנעה הקמת מדינה יהודית בכל שטחה. מלחמת ששת הימים היתה לרבים ניצול של המלחמה לטובת השבת שלמות הארץ. חלון ההזדמנויות להסדר עם הפלסטינים נפתח טרום אוסלו בשל שינויים עולמיים כמו קריסת ברית המועצות, איזוריים, כמו מלחמת המפרץ הראשונה ומקומיים כמו האינתיפאדה הראשונה. אלו דחפו את הצדדים להכרה הדדית ולחתימה על הסכמי אוסלו.

כיום המציאות נתפשת בעיני רוב הישראלים כטובה יותר. כזו שאינה מחייבת ויתורים ומאפשרת לכאורה לקיים את הסטטוס קוו. המצב הכלכלי, עמדת ארה”ב, חולשת העולם הערבי וחולשת החמאס מבטיחות את עליונותה ויציבותה של ישראל. שינוי בתפיסה זו ייתכן רק כתוצאה מהפנמת ההשלכות של המצב הקיים על עתידה של ישראל כמדינה דמוקרטית של העם היהודי או כתוצאה ממעורבות בינלאומית נמרצת וכואבת יותר לשני הצדדים.

לסיכום, לצורך מימוש הפוטנציאל הקיים לרעיון שתי המדינות, נדרש גל ניפוץ ארוך ומורכב במציאות הקיימת כדי להביא לשינוי בתודעת הציבור וממנה לשינוי בעמדת המערכת הפוליטית.

מול החלופה של שתי מדינות לא עומדת באמת חלופת המדינה האחת. ישראל ציונית לא תוכל לקלוט לקרבה את האוכלוסייה הערבית, ולא תוכל לקיים לאורך זמן את משטר האפרטהייד. החלופה תהיה נסיגה חד צדדית עמוקה לגושי ההתיישבות ללא כל תמורה מדינית ותוך כדי שימורו של הסכסוך. לפיכך, ממשלת ישראל אינה חייבת לעשות את כל הטעויות ולבחור בכל הדרכים השגויות, טרם בחירתה בחלופה המתבקשת של מימוש רעיון שתי המדינות לשני העמים באמצעות הסדר קבע.

צילום תמונת נושא: אי-פי.