22 שנים חלפו מאז רצח ראש הממשלה ושר הביטחון  יצחק רבין

הוא היה ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון בתולדות ישראל, שנרצח על ידי יהודי, לאחר שדמו הותר.

ביום ששי ה-3 בנוב’ 1995, יממה לפני הרצח, התכנסה צמרת קהיליית המודיעין לדיון שבועי אצל רבין. כאשר אחד מהנוכחים איזכר את ההקצנה ההולכת וגוברת בפעולות המחאה נגד ראש הממשלה, רבין ביטל אותו כלאחר יד וביקש להתרכז בנושאים שלשמם התכנס הפורום. איש מהיושבים מסביב השולחן לא העלה בדעתו, ששלושים שעות מאוחר יותר, ראש הממשלה, יצחק רבין יירצח, ע’י רוצח יהודי.

 

במוצ”ש ה-4 בנוב’ 1995, בהמתיני יחד עם רבים אחרים, במחלקת הטראומה בביה”ח איכילוב, למוצא פיו של מנהל ביה”ח, צצו ועלו בראשי שאלות העוסקות בנצח – בנצחיותו של האדם; בנצחיותו של העם ובנצחיותה של הרוח האלוקית. אני זוכר שאמרתי לעצמי אז, שיהדות המתירה דמו של יהודי, איננה היהדות שלי. גזר הדין שהרוצח זכה לו, משקף עשרת מונים יותר את היהדות שלי, מאשר של אלה המקדשים התרת דם.

ביום א’ ה- 5 בנוב’ 1995, למחרת הרצח, פרסמתי פקודת – יום לעובדי המוסד, בה אני אומר :-

“ראש ממשלת ישראל, שר הביטחון ומפקדנו יצחק רבין איננו. כדורי מרצח יהודי קיפדו את פתיל חייו.

מסכת חייו הייתה תרומה מתמשכת לתקומת מדינת ישראל, לביטחונה ולחוסנה.

השלום, שלהגשמתו מיקד את עשייתו, הינו לשיטתו ועל פי תפיסת עולמו, מימד נוסף של

בטחון הקיום והעוצמה של עם ישראל במדינתו. בהליכתו נגדע איבר מעם ישראל וממדינת ישראל.”

שורשיו של יצחק, שקשרו אותו לעם היהודי ולארץ ישראל, היו עמוקים ומשורגים כהיסטוריה של העם הזה. נצחיותו ואחדותו של העם והארץ היו עבורו מושכל ראשון, העומד מעל ומעבר לכל ויכוח פוליטי או ציבורי, שהוא לכשעצמו לגיטימי, כי הדיון הציבורי הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה.

האיש הקרין חכמה, לא זו הנרכשת בבתי ספר ובאוניברסיטאות, אלא זו הנרכשת בבית הספר של החיים. חכמה שמבטאת את החוויה האישית, תוצאת משא ומעש של עשרות שנים של פעילות למען מטרה אחת גדולה – קיומו ובטחונו של עם ישראל בארצו.

ראש הממשלה ניחן ביכולת אנליטית מפליגה. כשרונו הייחודי בעניין זה היה טמון בכך, שיכול היה לתפוס מצבים וסוגיות מסובכים ומורכבים, לפרק אותם לתיבות פשוטות ובעברית פשוטה, במשפטים בני ארבע וחמש מילים, להפריד בין עיקר וטפל, ולהפוך את העיקר לבר – הבנה לכל הסובבים אותו.

הוא ניחן בממלכתיות. בכל שנות עבודתי איתו, אינני יכול להצביע ולו על מקרה בודד, שבו החלטה שלו הייתה נגועה בשיקול אישי או מפלגתי. אינני זוכר שאי פעם ניצל את העוצמה האדירה שהייתה מרוכזת בידיו כראש ממשלה ושר ביטחון, למען מטרה שלא הייתה ממלכתית. הוא אסר עלינו – אנשי קהילת המודיעין – להכפיף את שיקול הממלכתיות לשיקולי חשאיות וביטחון.

יצחק רבין היה מנהיג. הוא אישר את הנועזים במבצעים, אבל לא לפני שהשתכנע בצורך , והיה בטוח שדרך הביצוע שנבחרה היא בעלת הסיכונים ההכרחיים. מרגע שאישר את המבצע הוא הקרין כלפי מטה שקט וביטחון, תוך לקיחת האחריות על עצמו לטוב או לרע.

יצחק רבין לא היה איש רעים להתרועע. תרבות ה”צ’פחה” וה”סחבק” הייתה ממנו והלאה, הוא היה יושב מולך עם הסיגריה הנצחית בין אצבעותיו, נועץ בך את מבט התכלת שלו, בוחן אותך שוב ושוב, ורק לאחר אין סוף מבחנים, מחליט שאתה ראוי לזכות באמונו ובגיבויו. מאותו רגע ידעת שיש לך כתובת ומשענת.

לדעתי , בתקופת כהונתו השנייה, מ – 1992 ועד הרצח, הוא היה משוכנע שמדינת ישראל איננה יכולה להמשיך לחיות על חרבה, ויש להפוך כל אבן בניסיון לפרוץ את חומת האיבה. רבין, שכל חייו היה חייל , האמין בפרדיגמה שעוצמה יוצרת הרתעה, והרתעה מאפשרת יתר גמישות ותמרון, במו’מ המדיני, ופתרון הסכסוך הוא נדבך חיוני במשוואת הביטחון והעוצמה.

שנת 1993 הייתה ייחודית בתולדות מדינת ישראל, בכך שבאותה שנה רבין הוביל שלוש יוזמות מקבילות של מו’מ לשלום: עם ירדן, עם סוריה ועם הפלסטינים באוסלו.

לדעתי, הסכם השלום עם ירדן הוא פסגת  הישגיו של רבין ותרומתו הגדולה ביותר , בסוגיית הסכסוך ההיסטורי, הישראלי – ערבי. חבל שאת פרס נובל הוא לא קיבל על פועלו זה.

הייתי אתו בקונגרס האמריקאי כאשר נשא את נאומו המכונן, בפני שני בתי הקונגרס, ב-26 ביולי 1994 בעקבות הסכם השלום עם ירדן. הוא פתח את נאומו במשפט : “אני מספר אישי אפס-שבע -ארבע-שלוש, רב אלוף במילואים יצחק רבין, חייל בצבא הגנה לישראל, חייל בצבא השלום “. בהמשך ייחד את הנאום לנושא השלום. המסר הברור של הטקסט למאזיניו האמריקאים היה : דעו לכם שאני יצחק רבין, בראש וראשונה חייל שכל חייו נלחם למען בטחון עמו וארצו. השתכנעתי שפתרון הסכסוך והשלום, הם ערובה ותרומה נוספת לביטחון העם והארץ. מחיאות הכפיים שלהם זכה רבין , אין ספור פעמים, במהלך נאומו, החרישו את האוזניים.

יצחק רבין חי שבעים ושלש שנים עשירות במעש, ותרם תרומה ייחודית לתקומת עם ישראל בארצו. בדומה למשה רבנו, הוא נדם על סף השלמת משימתו. תגובת העולם והכבוד שחלקו לו מנהיגי תבל בהלווייתו היו עדות רועמת לגדולתו.

נזכור אותו לנצח ונמשיך ללכת בדרכו.