הבחירות במרץ 2015 הן אבן דרך נוספת ומשמעותית במסעה הדמוקרטי של מדינת ישראל אל העתיד. שאלת השאלות היא מהו אותו עתיד? האם הוא עתיד של מדינה דמוקרטית יהודית, עם שוויון זכויות וחובות מלא לכל אזרחיה. או עתיד של מדינה דו לאומית, עם אזרחים סוג א ואזרחים סוג ב. האם הוא עתיד עם אופק ותקווה לטווח ארוך או עתיד קצר מועד

רא”ל (מיל’) דן חלוץ | “ידיעות אחרונות” | 16.1.2015

גם אני, כמוכם, התעוררתי מוקדם, אחרי שינה טרופה, לאחר לילה ארוך מול מסכי הטלוויזיה.

השידורים, בכל אמצעי התקשורת, הציגו במשך הלילה את ספירת הקולות בקלפיות, ההולכת ומצטברת לכדי הכרעה בבחירות שהתקיימו אתמול…והרי התוצאות…

האם התעוררנו לבוקר חדש או לבוקר של אתמול, ה 16 במרץ, תלוי בכל אחת ואחד מאתנו. ברצון לצאת לרגע מן האדישות למתרחש בארץ שלנו. במידת הנכונות לממש את חובתנו האזרחית ביום הקובע, בהזדמנות להחליף את מנהג הקיטורים בסלון בימי שישי בהבעת עמדה ביום שלישי.

הבחירות במרץ 2015 הן אבן דרך נוספת ומשמעותית במסעה הדמוקרטי של מדינת ישראל אל העתיד. שאלת השאלות היא מהו אותו עתיד? האם הוא עתיד של מדינה דמוקרטית יהודית, עם שוויון זכויות וחובות מלא לכל אזרחיה. או עתיד של מדינה דו לאומית, עם אזרחים סוג א ואזרחים סוג ב. האם הוא עתיד עם אופק ותקווה לטווח ארוך או עתיד קצר מועד.

על כפות המאזניים עומדות שאלות כבדות משקל הנוגעות לחברה ולכלכלה במדינת ישראל, לביטחון הלאומי והאישי ולסדרי שלטון וממשל.

קביעת סדר עדיפות לאומי חדש/אחר מחייב תעוזה, יוזמה וקבלת החלטות. המשותף לכל הבעיות הוא שפתרונן בא מאותם משאבים לאומיים (משאבי תקציב, אנוש ומנהיגות).

נכון הוא שביטחון לאומי קודם לכל. אך המקרים המצרי והירדני מוכיחים שהשגת הסדרים משרתת את הביטחון הלאומי טוב יותר ממלחמות.

המושג ביטחון לאומי רחב הרבה יותר מבחינתו במשקפי הטרור והאיומים הביטחוניים בלבד. ביטחון לאומי הוא גם ואולי בעיקר, חברה חזקה ויציבה, כלכלה משופרת ותרבות שלטונית שלא מוצאת את מנהיגיה, חדשות לבקרים, בבתי סוהר.

המנהיגות הנוכחית מנסה לזרוע בנו פחד מתמיד בנושאי ביטחון ובדרך זו להסיט את הדיון מן הבעיות האחרות. ראוי לעדכן הציבור כי איראן כבר לא על סדר היום, גזרת חיזבאללה שקטה קרוב לתשע שנים, את החמאס אפילו ראש הממשלה לא הכריע ודאע”ש מטופל על ידי קואליציה רחבה, שאנו לא חלק ממנה.

גם ארוע הטרור בצרפת אינו סיבה לדמגוגיית ההפחדה.

ראש הממשלה, ולאחרונה גם אחרים, העניק לעצמו את כתר “מר ביטחון”. למזער, זה מעורר תמיהה לאור הבסיס העובדתי. לא כל חייל/קצין בסיירת מטכ”ל הופך ל”מר ביטחון”, הדברים מתחזקים לנוכח “ההצלחות” הביטחוניות.

ביטחון אמיתי מושתת על שניים, צבא חזק, מיומן ומאומן, וגבולות מוגדרים, מוסכמים וברי הגנה.

צה”ל יוכל להגן על כל קו גבול שיוגדר על ידי הדרג המדיני.

ראוי להזכיר שהניצחון הצבאי הגדול ביותר (לאחר מלחמת העצמאות) הושג ב 1967 מקו הגבול שהיום מוצג, על ידי ההנהגה המדינית, כבלתי ניתן להגנה…

מדינות ערב הניחו לפתחנו את היוזמה הערבית, המבוססת על יוזמה סעודית, הקוראת להסדר אזורי, הכולל את הסדרת הנושא הפלסטיני כחלק ממנו. מדינות ערב המתונות רואות איתנו עין בעין את האיום של איראן והאיסלאם הקיצוני. אנו צריכים להגיב ביוזמה ישראלית. אף אחד לא יבטיח שזה יצליח אבל אי אפשר שלא לבדוק זאת ברצינות.

ניהול סיכונים הוא דרישת יסוד ממנהיגות אך נדרש לנהל, באותה מידה, גם את הסיכויים.

על מנת שלא נשאל את עצמנו בבוקר ה 18 במרץ: האם אלה התוצאות שרצינו לראות? האם הכיוון שמדינת ישראל לוקחת הוא נכון? עלינו להצביע, לממש את חובתנו האזרחית העליונה. הצבעה בבחירות היא קודם כל בחירה באפשרות להשפיע על עתידנו.