ביום שישי האחרון (4/12/15) התקיים סיור מרתק בהדרכתו של אל”ם (מיל’) שאול אריאלי ובהשתתפות כ-50 מחברי התנועה לאורך תוואי גדר-ההפרדה מקציר בצפון ועד למודיעין-עלית.
הסיור נועד להמחיש את אופייה של הגדר, השיקולים הביטחוניים ובעיקר הפוליטיים שעומדים מאחורי התוואי המתוכנן וזה שבפועל ואת השפעתה על מרקם החיים, הן זה של הפלסטינים והן של היהודים המתגוררים ממזרח לקו-הירוק.
את הסיור פתחנו מתצפית מקציר אל עבר תוואי-הגדר באזור הכפר ברטעה הסמוך.
בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות חולק הכפר לשנים, על בסיס מתווה ואדי אלמיה החוצה את הכפר ומהווה גבול טבעי נוח. חלקו המערבי-צפוני הועבר לידי ישראל עם כשליש מהתושבים, בעוד חלקו המזרחי-דרומי, הנמצא במעלה הגבעה, הוכלל בממלכת ירדן עם כאלף תושבים. המרחק בין בתי ברטעה הישראלית לבין בתי ברטעה הירדנית היה כמה עשרות מטרים ובמקומות מסוימים מספר מטרים בלבד. בשנים הראשונות לאחר מלחמת העצמאות נעו תושבי הכפר כמעט בחופשיות בין שני חלקי הכפר. תושבי ברטעה הישראלית נהגו ללכת למסגד שנמצא בחלק הירדני, והמוכתר כיהן במשותף על שני חלקי הכפר.
לאחר מלחמת ששת הימים עברה ברטעה המזרחית לשליטה ישראלית. תושביו החלו לעבוד בישראל והחקלאות הייתה למקור הכנסה משני. הודות לקרבה לישראל רמת החיים בברטעה המזרחית עלתה יותר מהר מאשר בשאר יהודה ושומרון.
במסגרת הסכמי אוסלו, הועבר חלקו “הירדני” של הכפר לשליטת הרש”פ (וכיום הוא נכלל בשטח B (, אולם תוואי גדר ההפרדה, שהוקמה לפני כעשור, נמצא מזרחית לכפר ויצר מובלעת פלסטינית בתוך “מרחב התפר” ואיתה סיטואציה אבסורדית, בה תושבי הכפר הישראליים מבקשים ליצור חציצה בינם לבין חלקו הפלסטיני של הכפר ואילו הפלסטינים, מבקשים להסתפח אל מדינת-ישראל.
על סיפורה של ברטעה ניתן לקרוא בהרחבה במאמרו של ניר ברעם: “48 ל-67, מסע לאורך הקו הירוק” (“הארץ”, ספטמבר 2015)
מקציר המשכנו אל “חומת ההפרדה” שמשיקה לצידה המזרחי של בקה אל-גרבייה.
למרות הדימוי התקשורתי שנוצר לגדר, כאילו מדובר בחומת בטון, הרי שרובה המוחלט של הגדר מורכב מגדר אלקטרונית ומכשול פיזי למעבר כלי-רכב. חומת-הבטון הוקמה בעיקר כאשר תוואי הגדר נמצא בסמוך לבתי הישוב, בסמוך לכביש ישראלי (כמו כביש 6) או כאשר התנאים הטופוגרפיים לא אפשרו הקמת מכשול קרקעי יעיל אחר.
חומת-בטון שכזו חוצצת בין שתי “הבאקות”, אל-גרבייה וא-שרקייה, זו הישראלית ושכנתה הפלסטינית הנמצאת בשטחי הרש”פ. החומה נבנתה ממש בסמוך לבתי התושבים, מסתיימת בפאתי הכפר ומשם ממשיכה דרומה וצפונה כגדר אלקטרונית.
בצמידות לחומה, נמצא מעבר הולכי רגל ושער מפוקח למשאיות המשמש את תושבי ה”באקות” השומרים עדיין על קשרי מסחר ואת התושבים שמעבדים שטחים חקלאיים משני עברי הגדר.
מבקה אל-גרבייה הדרמנו אל צופים (או צופין), ישוב בן 300 משפחות, בחלקו דתי-לאומי ובחלקו שוחר “איכות חיים”, הממוקם “חמש דקות מכפר-סבא” ועל צוואר-הבקבוק הכולא את קלקיליה מאחורי חומות-בטון.
סיפור תוואי הגדר באזור צופים, דומה לזה של אלפי-מנשה ומודיעין-עלית, נקודות תצפית נוספות בהמשך סיורנו.
בעוד שתוואי הגדר אמור היה להיות ביטחוני בלבד (“להבטיח מרחב ביטחון שיאפשר מרדף אחרי מחבלים שיעברו את גדר ההפרדה לפני שיכנסו לתחומי ישראל; יגן מפני ירי ישיר של פלסטינים; יגן על החיילים השומרים על הגדר; ייקח בחשבון שיקולים טופוגרפיים”. בג”ץ 2056/04) התברר במהלך התדיינות ארוכה בבג”ץ, כי במקרים מסוימים, תוכנן התוואי כך שיכלול בתוכו שטחים שנועדו לצורך גידול עתידי של הישובים היהודים עפ”י תוכניות מתאר שעדיין לא אושרו. עוד התברר, כי במהלך הדיונים בבג”ץ, הגישו נציגי המדינה וצה”ל, תצהירים כוזבים והעלימו מבית-המשפט מידע מהותי.
בעקבות פסיקות בג”ץ, נאלץ משרד-הביטחון לשנות את תוואי הגדר, להרוס את זו שכבר נבנתה ולבנות במקומה גדר חדשה – וכל זה בעלות של עשרות מיליונים ₪.
עוד על צופים ניתן לקרוא בתחקיר “גלובס”: “מחיר ההסתבכות של צופים, 5 דקות מכפר סבא”
וגם בכתבה: “מערכת הביטחון נכנעה, תוואי הגדר ישונה” (וואלה).
או בעיון בפסק-הדין, בג”ץ 2056/04 – “בית סוריק נגד ממשלת ישראל”
בהמשך הסיור, שנמשך עד שעות אחה”צ המאוחרות, צפינו על תוואי הגדר מאלפי-מנשה, בית-אריה ומודיעין עלית.
הגדר, נתונים כללים:
- אורך התוואי המתוכנן: 717 ק”מ (תוואי “הקו-הירוק”: 330 ק”מ).
- מתוך זה הוקם בפועל (2012): 492 ק”מ (69%).
- מתוך זה חומת-בטון: כ-40 ק”מ.
- עלות לק”מ גדר: 12-15 מיליון ש”ח.
תצפית מקציר אל עבר ברטעה
